שימו לב! עד ליום כיפור השיעור יתקיים בימי חמישי! כרגיל, השיעור מתקיים ב-21:00 ב"היכל שלמה", קינג ג'ורג' 58, ירושלים. נשמח אם תוכלו לעדכן את מי שמגיע בדרך כלל ברביעי.
פרשת השבוע היא פרשת "כי תצא". אנחנו כבר בפרשה השישית בספר דברים, בעיצומו של חודש אלול. לפי מוני המצוות, יש בפרשה הזו הכי הרבה מצוות בתורה כולה. 74 מצוות, לא פחות. מה נעשה? פרשנים רבים ניסו למצוא חוקיות וסדר. הרי מדובר בהמשך נאום הפרידה של משה רבנו, והוא מונה הרבה ציווים ואיסורים, חלקם הוזכרו בעבר בחומשים קודמים, חלקם לא, חלקם מופיעים עם הדגשה או פיתוח שלהם. אנחנו ננסה רק להסתכל על כמה מצוות ולמצוא בהן טעם נוסף לרובד הפשוט.
אבל ראשית – אנחנו במלחמת תרבות. האם אנחנו מרגישים זאת? האם אנחנו מודעים לכך? הרבי מלובביץ' הדגיש שלא סתם קוראים את הפרשה הזו באלול, כי כך היא מתחילה: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. האדם צריך לדעת שהוא במלחמה, ולחשוב איך לנצח את אויביו הרוחניים, את מה שמפריע לו. זה הזמן. עכשיו אל המצוות שהן לכאורה הכי "בנאליות" בפרשה, הכי מובנות מאליהן, ובכוונה ננסה לראות מה פרשנינו מגלים בהן. נתחיל:
השבת אבידה
שלושה פסוקים מתארים את המצווה: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
היחס שלנו לחפצים, של המאבד ושל המוצא, הוא חלק ממנגנון המצוות. נקודת המוצא היא - לא תוכל להתעלם. רשי אומר: לא תוכל להתעלם – לכבוש עיניך כאילו אינך רואה אותו.
הרב מיכאל ימר ראש ישיבת שעלבים שואל: למה לא תוכל להתעלם? לא כתוב "אסור לך להתעלם", אלא "לא תוכל להתעלם", זו לשון מוזרה, כי הרי אני כן יכול. אז זהו, שמבקשים פה שתחנך את עצמך למצב של לא. התורה רוצה שעל ידי המצוות נשנה את הטבע שלנו. המטרה היא להשריש בנו את הדברים, שהמצוות יהפכו להיות חלק מהאישיות שלנו עד שלא נוכל להתעלם. מצאת חמור, מצאת כלב, מצאת שמלה, מצאת שרשרת? כדי לפתח את האישיות צריך "השב תשיבם", זה לא קל, עוד פעם ועוד פעם, מצווה גוררת מצווה, לא רק כמותית אלא איכותית, אבל זו עבודת חיים. וזו לא רק אבידה פיזית, יש אבידות רוחניות, כולנו מחזרים אחר אבידותינו. צריך להבין שיש רובד רוחני, כמו שיש רעב יש רעב רוחני, כמו שיש צמא יש צמא רוחני, וכמו שיש פיקוח נפש יש פיקוח נפש רוחני. וכך אומר רבי חיים בן עטר, אור החיים, שמפרש באופן נפלא את הפסוקים האלה:
"פרשה זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכים בני אל-חי צדיקים עולם לעשות לעם ה'", כך הוא כותב, ומסביר:
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיך.
שור – אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות, והם צאן קדושים.
אחיך – שהוא הקדוש ברוך.
נידחים – שהעובר פי ה' יקרא נידח, ויצו ה' לבל יתעלם, אלא ישיבם לאחיו, הוא אלוקי עולם.
וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.
ואם לא קרוב – וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה כאשר עינינו רואות בדורות הללו.
ואספתו אל תוך ביתך – זה בית המדרש, וילמדהו אורחות חיים, כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו – עד דרוש אחיך אותו.
כלומר, אתה לא יכול להתעלם מהאבידה הרוחנית של הזולת, בעידן של פלורליזם והכלה להגיד "אכפת לי ממך", זו אמירה מהפכנית.
וזה מוביל לשאלה שהיא לא חוקים ולא ממסד, והיא ה-שאלה, לא הבית היהודי בירושלים, לא ש"ס באלעד, לא חוק הלאום, לא תיק 1000, אלא התבוללות. הנתונים הם שלמעלה מחמישים אחוז מיהודי התפוצות מתבוללים. איפה אנחנו? "לא תוכל להתעלם". מי שוותיק כאן כבר יודע שזו לדעתי הבעיה אנחנו מדחיקים לטובת בעיות "עסיסיות" יותר.
אבל רגע, העניין הוא לא רק לרוץ ולתקן אחרים, אלא גם לתקן את עצמנו. אנחנו עולים עוד קומה:
השפת אמת: "כל מה שרואה האדם שייך לו וצריך לשוב על זה, ועל ידי זה מביא הרהור תשובה גם בחברו, וזה שכתוב 'השב תשיבם'. כי כלל ישראל הם אחד... לא תוכל להתעלם – שצריך להיות שלא יוכל לסבול ולהתעלם מחטא חברו גם כן".
הרב אייל ורד בספרו "אל שפת האמת" מסביר באופן מרתק את דבריו אלה של השפת אמת. כך הוא כותב:
הפוך. העולם שלנו הפוך. מול עינינו עוברים מראות שונים במשך היום, ואנחנו מתבוננים בהם כצופים. זה לא נוגע אלינו, זה לא קרה לנו, זה קרה למישהו אחר. אנחנו רק במקרה היינו שם, ראינו, צפינו, עברנו. ה"שפת אמת" מציע לנו אופן אחר של התבוננות. מה שאני רואה – שייך אליי. מה שאני רואה, הראו לי כי הוא שייך אליי במובן מסוים, ואם רק אעמיק בו מספיק אוכל למצוא כיצד הוא קשור אליי. הקריאה של הפסוק לפי ה"שפת אמת" פונה אל האדם הרואה, שרואה את חברו נידח, תועה, עושה מעשה לא טוב. אל תתעלם, אומרת התורה. אל תתעלם מהחבר הזה, אשר זקוק כרגע לתוכחה ולתשובה. אך הדרך שמציע כאן ה"שפת אמת" מפתיעה ביותר: תהליך התיקון של החבר מתחיל מתהליך תיקון עצמי של הצופה, של זה שראה. הנחת העבודה היא שהראו לצופה משהו שקיים גם בו עצמו. הקלקול הזה שראיתי – אם לא היה קיים בי לא הייתי רואה אותו, או יותר נכון לומר – לא היו מראים לי אותו. זוהי מהפכה של ממש. ההבטה שלנו הופכת להיות משמעותית ויוצאת מגדר צפייה בעלמא – צפייה סקרנית ולא מחייבת – למשהו שמחייב אותי. אם ראיתי דבר מקולקל, כנראה ששמץ מאותו עניין, קיים גם אצלי ואני צריך לשאול עת עצמי את השאלה מדוע ראיתי את מה שראיתי, והיכן אני צריך לתקן. כי כל מה שרואה האדם – שייך לו. והפלא ממשיך. תהליך התיקון העצמי שעובר הצופה בינו לבין עצמו פועל באופן סמוי על האח התועה, מרכך את לבו ומוליד בו הרהורי תיקון שהם תוצאה של תיקון אחד שכבר קרה, התיקון של מי שראה אותו. לפי השפת אמת, הצופה מקיים את מצוות "השב תשיבם" באופן הזה. הוא משיב אל לבו של האח התועה והנידח את הרהורי התשובה והתיקון שהלכו לו לאיבוד, וההשבה היא באמצעות תהליך תיקון שעובר הצופה בעצמו. יש כאן הנחת יסוד המניחה קשר סמוי וחי בין נשמות עם ישראל זו עם זו. אך עיקר ההפתעה כאן הוא בהיפוך המדהים: פגם שראיתי מחוצה לי, אינו אלא שיקוף לפגם מאותו הסוג הזה שקיים בתוכי. גם אם לא באותה עוצמה או ביטוי, אך משהו ממנו נמצא בתוכי. תהליך התיקון מתחיל מבפנים, ורק אז אולי תוכל להבשיל האמירה הנכונה לחברי, והוא באמת יקבל זאת ולא ידחה את התוכחה וימשיך בדרכו. עולם חדש של תיקון נפתח לפנינו כאן, עולם שבו כל אחד קודם כל פונה פנימה, מתקן את עצמו, משיב אבדות לחבור על ידי תיקון עצמי והתבוננות.
- מעקה
- תרבות השפע
